Books & Asher Idan

בהמשך לפוסט הקבוצתי : Are Books Still Relevant ? אשר עידן הרחיב את הקטע שלו לפוסט שלם, המתייחס לסוגייה : האם לספרים יש זכות קיום. פוסט אורח קצר. תהנו ….

ספרים מנוגה, שיחות ממאדים אשר עידן:  העיתון דה מרקר דיווח : לינק  “אתמול נרשמה נוכחות דלה עד מאוד בפתיחת “שבוע הספר” בכיכר רבין. מעט מאוד הקונים והמון המרחבים הריקים שבין דוכני הספרים – מעלים את השאלה, האם לא הגיע הזמן לשנות את המתכונת האנכרוניסטית של “שבוע הספר” ולמצוא דרכים חדשות להגיע לקהל הקוראים”. בזוס מנכ”ל אמזון אמר שהוא אוהב שני שרידים עתיקים מהשבטים הקדמונים של המאה ה20: סוסים וספרים. אבל כמו שהוא לא עושה את התחבורה שלו באמצעות סוסים, אלא מכוניות ומטוסים, כך הוא לא עושה את הלמידה והעדכון שלו באמצעות ספרים, אלא קינדל. ספרים וסוסים הם פטישים חשובים, אבל מקומם במוזיאון. אבל בזוס טועה. כבר טים אוריילי (הממציא של המושג ווב 2.0 בשנת 2004 , ומו”ל חשוב) אמר לו שלקינדל אין סיכוי. לעומת זאת אני חושב שלאי.פד ולאי.פון יש סיכוי. למה ?

הרחבה  מוזר, אבל השבוע, הגעתי לראשונה לספרייה באוניברסיטה לאחר שנים רבות (לגודל הבושה !) שלא ביקרתי בה. הרגשתי כמו בביקור באיזו כנסייה ביזנטית. ואף על פי כן מצאתי שם את הספר ששמרו לי “אנגייג’” של בראיין סוליס , וזאת לאחר קריאה מעמיקה בספר של קליי שירקי “כל אחד יכול” וקריאה פחות מעמיקה בספר של מזריץ’ על עלייתה של Facebook. אם כך, איך אוכל לטעון שנגמר עידן הספר בעוד שבו זמנית אני קורא שלושה ספרים בחודש, כמעט ספר לשבוע? גרוע מכך, אם ננקוט לשון הפרזה, בביקורי בספרייה, הבחנתי מזווית העין את התרגום לעברית של הספר של עמנואל לוינס “כוליות ואינסוף” שהוא אחד הספרים החשובים שראו אור בעולם במאה ה20, ומייד ביקשתי מהספרנית שתשאיל לי אותו לשישי-שבת , על אף שהוא עותק שמור.

ככה זה, אנחנו חיים בעידן הסתירות  אני בן שישים וחי בין שלושה עולמות : המסורתי-דתי, המודרני-מדעי, והפוסט מודרני-רישתי. ממש הספר “הגל השלישי” של אלווין טופלר משנת 1980 על הגל החקלאי, התעשייתי, והדיגיטאלי. עולם הילדות שלי היה בטריטוריה של ספר התורה-משנה-תלמוד. עולם ההתבגרות, מגיל 10 , היה של האנציקלופדיה מכלל ושל קריאת ספר אחד בשבוע. העולם השלישי שלי הוא השיחה שגיליתי עם הופעתו של ווב 2.0 בגיל 54.

כמו שנאמר, מה שעושה את ההבדל בין קינדל וספר הנייר מצד אחד, לבין האיפון והiPad מצד שני הוא המעבר ממונולוג לשיחה. זו בעצם החזרה לעתיד. באיזה מובן? משום שלפני 2400 שנה קרתה לעולם תאונה גלובאלית, כשהומצא הכתב והשיחה המושתתת על דיבור נדחקה. עשרת הספרים שאפלטון כתב לפני 2000 שנה, תיעדו את המעבר מהשיחות בשוק של סוקרטס (מעֵין אוסף של סטאטוסים, טוויטים ופוסטים), אל האקדמיות המונולוגיות של תלמידי סוקראטס : אפלטון, אריסטו ואלכסנדר מוקדון. אלכסנדר היה הגרוע מכולם שכן הוא היה מוחק התרבויות הגדול בהיסטוריה, פרומו של האנתרופולוג הקולוניאלי של היום. הספר החשוב ביותר שתיעד את התאונה הגלובאלית הוא של ז’ק דרידה “בית המרקחת של אפלטון” שעושה דה-קונסטרוקציה (הורס מבפנים כמו וירוס שמפרק בקטריות).

המצאת הדפוס רק החריפה את התאונה הגלובאלית  השיחה הצטמצמה עוד יותר. השפה נעשתה אחידה יותר ובני האדם הפכו למעֵין בולי עץ אחידים והמוגניים שניתנים להצבה במפעלי התעשייה כמו עמודי טלגרף אחידים לאורך אלפי קילומטרים. החינוך מהגן עד הדוקטוראט נועד רק למטרה אחת: לגזום את הענפים המסתעפים מכל ילד וליצור ממנו בול עץ ישר ו’בוק’. כאמור, עד להמצאת הכתב, חיינו בחמולות סביב המנגל או סביב הבְּאֵר או אפילו בחמולות הגדולות כגון אלה של יוון העתיקה, ניהלנו יחד את המדינה סביב האצטדיון בדמוקרטיה ישירה שיחתית.  השיחה הייתה אפשרית בקהילות של 50-150 איש (מספר דנבר, קוראים לגבול סוציולוגי זה). אבל אז חשבו שאי אפשר לנהל שיחה באוכלוסייה של 300 מיליון אמריקאים, או 7 מיליון ישראלים או מיליארד הודים, והמציאו את הבדיחה הקרויה דמוקרטיה ייצוגית.

אבל המדיה החברתית מאפשרת תקשורת של רבים לרבים גם בקרב מיליארדי בני אדם ! חזרנו בזמן 2400 שנה, אבל עם פתרון חדש שאפילו מרשל מקלוהן לא חלם עליו בספרו “להבין את המדיה”. אירוני, אבל סיימתי בספר.  אפילו Facebook לא הצליחה להתנתק מהספר. זה מוטבע בשמה.